יעקב פורת – מחווה לפרננדו פסואה
ליסבון, דצמבר 2010

                     

לא די בפתיחת החלון                                                                                    יום של גשם

הכרותי הממשית הראשונה עם פרננדו פסואה התקיימה בראשית שנת 2004 באמצעות "ספר האי-נחת" ("The Book of Disquiet") שלו. זה היה בעיצומו של המועד, שבו תערוכתי "שיחות עם קפקא" נדדה בין ערים שונות של הרפובליקה הצ'כית - תערוכה שהעסיקה אותי הן "נפשית" והן "פיזית" החל משנת 2001 (שאז היא הוצגה לראשונה בישראל) והיתה אמורה להמשיך ולהעסיק אותי במשך כשנתיים נוספות בהמשך נדודיה בערי הרפובליקה הצ'כית ולאחר מכן בערים שונות בפולין.

בעיצומו של הזמן הזה כאמור "נפל לידיי" "ספר האי-נחת" של פרננדו פסואה – בתרגומו העברי - ואני מניח, שמה שעורר אצלי עניין רב ומיידי בספר הזה, היה הדמיון – שלא היה לי צל ספק בקיומו - בין "עולמם" של הטקסטים של הספר הזה לבין "עולם-הטקסטים" של פרנץ קפקא.

בהמשך, לאחר סיום קריאתי את ספר השירים של פסואה "מהחלון הגבוה ביותר" (Da mais alta janela) התחלתי לעבוד על סדרת העבודות, שעם סיומה קראתיה "מחווה לפרנדו פסואה" . התערוכה הוצגה בין 16.11.2008 לבין 31.1.2009 בבית בלגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים, ופתיחתה נערכה במסגרת הכנס שהוקדש לפסואה בשם "פסואה כפרדיגמה ותופעת ההטרונימיה: גישה משווה".*

המשותף בין הסדרה "מחווה לפרננדו פסואה" לבין הסדרה "שיחות עם קפקא" היא שהעבודות בשתי הסדרות לא נועדו בשום אופן להוות אילוסטרציה לעבודות ספציפיות של היוצרים הנדונים, כי-אם הם נועדו לכל היותר לשקף מהויות שעולות מן היצירה של כל אחד מהם. וזה המשותף היחיד ביניהן. מכל יתר הבחינות הן שונות לחלוטין זו מזו. בראש וראשנה מבחינת הטכניקה: העבודות של "שיחות עם קפקא" הן הדפסים, ואילו העבודות של "מחווה לפרננדו פסואה" הן ציורי שמן וטכניקה מעורבת.

זאת ועוד: אני מניח, כי גם מן הבחינה ה"תימאטית" יש הבדלים ניכרים בין שתי הסדרות, ומכיוון שאיני נוהג לנתח את עבודותיי – גם לא במבט לאחור - אומר רק את זאת: הסדרה "שיחות עם קפקא" אחדותית ככל הנראה הרבה יותר מזו של "מחווה לפרננדו פסואה", אחדות שמושגת בה בין היתר באמצעות מעין "מוטיב חוזר", שחוזר ומופיע בכל אחת מעבודות הסדרה, ואין מוטיב חוזר כזה ב"מחווה לפרננדו" פסואה, המשקף אולי את עניין ה"הטרונימים" הפסואיים - שהופכים בין היתר את יצירתו להרבה פחות אחדותית בהשוואה לאחדותה המהותית של יצירת פרנץ קפקא. ובמבט לאחור – מבלי שהייתי מודע לכך מלכתחילה – אפשר גם, ששמות הסדרות, משקפים גם הם איכשהו את ההבדל ביניהן...

וצריך עוד לומר בהקשר לשני היוצרים הנדונים, שגרמו לי ליצור את שתי סדרות העבודות שנדונו לעיל:
בצד המשותף הלא מועט שביניהם - ולא רק בתחום יצירתם, כי אם גם במהלך חייהם, ביחסיהם הבינאישיים ואפילו ב"גורל" יצירתם מכל הבחינות - קיימים הבדלים מהותיים ביניהם בכל התחומים האלה, שלא זה המקום לדון בהם, אף לא ברפרוף. מאידך גיסא נדרש לדעתי מחקר מקיף ורציני בנדון. .

בהקשר זה: פרופ' שמעון זנדבנק בספרו המצויין "דרך ההיסוס" דן ב"אי הודאות וגילויה ביצירת קפקא" – נושא רלוונטי לחלוטין לדעתי גם ליצירתו של פרננדו פסואה – אומר ב"סוף דבר" בספרו זה בין היתר את הדברים הבאים: "באי-הוודאות הקפקאית יש בין היתר גם אי-יאוש [...]" וכן כי "חרף דמותו המקובלת, אין קפקא 'משורר היאוש' [...] הריסת העולם בידיו היא מה שמכונה בפיו הריסה בונה" – ואיני בטוח שהכרזות אלו של שמעון זנדבנק יפות גם לפרננדו פסואה.

ואסיים באמירה של פרננדו פסואה, שאפשר שהיא רלבנטית מאוד לנדון לעיל:

יום של גשם יפה כמו יום של שמש.

שניהם קיימים: כל אחד כפי שהוא

"גלריה", הארץ, 13.12.2010

דברי סיכום של סגן שגריר ישראל מר ליאור קינן